<![CDATA[Morocco 2017 - San Francisco Blog]]>Thu, 20 Jul 2023 08:29:57 -0700Weebly<![CDATA[DIY and new art in my life]]>Mon, 21 May 2012 10:56:08 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/diy-and-new-art-in-my-life2 new loves in my life:
DIY & Live VJ

very exiting new Era in my life-
Live Virtual & Visual Performance,
Together with my Talented and best friend: Itay Burg

We are called: Babylon Girlz.
Come to our next Concert:
26.5.12 | Alenby 47 | 21:30
Check the Promotional Video for our Next Concert:
or our WebSite:
BabylonGirlz.com
Picture
And my Second new love:

DIY-
Started to build new toys for my Cinematography

soon, new improvments
watch the test shots here:
]]><![CDATA[Happily ever after (one year)]]>Wed, 28 Sep 2011 11:06:05 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/happily-ever-after-one-year
הימים חולפים, שנה עוברת
כך נאמר בשיר העממי, מי היה מאמין שעברה שנה מהרגע הראשון בו נגעתי בסן פרנסיסקו. ועכשיו, שנה אחרי, שמח כמו ילד קטן (מישהו אמר שאי פעם גדלתי?) שמקבל ממתק גדול בחזרה, הגעתי שוב, לעיר האהובה עלי
שוב, קצת פרופורציות, כעיר- זו העיר האהובה עלי. יש מספר מקומות לא מבוטל, שאני מעדיף לבלות בו את שארית חיי, אבל אין ספק שהעיר הזו היא משהו מיוחד
לפני הסיפור על פריסקו, סיפור קצר על מזרח אירופה, מדינות הבלקן, כאן 
   אחר כך, הגעתי לניו-יורק, מטייל בין גורדי השחקים, מנסה פעם אחת ולתמיד להכיר את העיר הזו, לחפש את הקסם שכולם מוצאים בה, בשביל זה מכריח את עצמי להוציא את המצלמה ולשאוב קצת קומפוזיציות
עצירה קטנה בדרך, בעיר החטאים- לאס ווגאס, גם לה מגיעה אתנחתא אומנותית
וזהו, חזרה בבית השני שלי. חברים, פסטיבלים, שמש, ערפילים, ואהבה. המון אהבה
נקודת מבט סביבתית, אפילו בשדה התעופה ווידאו ארט מעניין שעדיין בשלבי ביצוע
זהו, עוד שבועיים ביבשת הזו, כנראה נקח אוטו ונסע מקליפורניה לבאחה קליפורניה, השכנה הדרומית שבמקסיקו
]]><![CDATA[For the Last time]]>Sun, 13 Feb 2011 05:51:58 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/for-the-last-time  בפעם האחרונה

מסיים מסע מופלא בעיקר בקרבת עצמי.
מרגיש שכבר סיכמתי אי שם בצפון ברזיל, ומשום מה רצון די מובן מאליו לרשום פה בפעם האחרונה. 

כתבתי פה את רוב החוויות שעברו עלי. שידרתי צילומי וידאו ממכשירים סלולרים, חוויות מעין העדשה, כי הרי רוב חיי מצאתי את עצמי מתעד מכל זווית, בכל אירוע. מקליט כל דבר, אוגר אירועים לתוך תאים דיגיטלים או מגנטיים, רק לא אפורים. לא חוסך באינטימיות, לא מרפה מהאנשים סביבי להשתתף בזכרון המוקלט הזה. כי הרי התאים האפורים כבר בגיל צעיר הפנו את גבם ממני, כשניסיתי להזכר ביום הולדת, או באירוע מסויים, וגיליתי שבגדו בי. 

מוצא עצמי מאחורי העדשה במטרה להקפיא רגעים,
מנסה לשמר עבר שבקרוב יישכח
מנסה לשחזר עבר שלא יחזור

מגע העפעפיים על ארובת גומי שחורה שמגלה תעלה אפלולית אל תוך עולם קסום מוקף באותיות לועזיות ומספרים רצים. מביט מרחוק במציאות מעט שונה שמתיימרת לתעד מציאות אחרת כנראה, שאותה לא מכיר. אמת?
מציאות שמתקיימת שם, מעבר לתעלה, מעבר לעדשה, ברצף חלקיקי אור שנעים מהר מדיי בשבילי, מהר מדי בשטף הזמן שחולף בראשי.

ואחרי שישה חודשים וקצת, אתה שוב במטוס, כאילו שלא היית בחוויה הזו כבר כמה פעמים בעבר, והפעם בכיוון אחד, ללא חזור. עייף ממסעות, שבע מחוויות.

רווי
רוויה.

אנחנו רודפים כל חיינו אחרי מטרה, לא נחים, מתוסכלים כשלא מצליחים, רוצים להמשיך כל הזמן קדימה, שוכחים את האחורה.
ורק לפרקים קצרים בחיים, מרגישים רוויה.
מין תחושת פורקן שמגיעה, לעיתים רחוקות מדי.
תחושת מרגוע, מספיק לרוץ, אפשר לעצור.
רוויה. 

וכמו כדור קטן בראש גבעה, שלרגע קל נמצא בנקודת שיווי משקל, עוצר ומביט על הנוף, נושם לרגע קט. וברגע הבא מתחיל להמשך מטה, באחת ממיליוני הדרכים האפשריות למטה, נמשך בכוח המשיכה של הפלנטה האדירה הזו, פלנטה שלעולם לא אשבע ממנה, לעולם לא אראה את כולה. מושכת במורד הגבעה את הכדור הקטן הזה, במשיכה שנקראת געגוע, אהבה.
אהבה שמושכת אותך חזרה ממקומות מדהימים, מרגעים קסומים, מאנשים חדשים ויקרים.
אהבה שהיא געגוע לחבר טוב שאכפת לו ממך, לאנשים שהם חלק לא מבוטל מחייך, למבט שלה, בגובה העיניים שלך, אחרי שאתה מתכופף אליה, ליצור הקטן הזה. הלבן הזה. שמדבר אליך כל הזמן.
לחיים שמודה עליהם יום יום. כמה שמח בחלקי אנוכי. תודה.   


ובנימת "לא רציתי לשלוח שני פוסטים אז הוספתי את החלק הבא":

'לא הרבה' עבר מאז היותי בברזיל:
300 דולר רווח בטורניר פוקר בסאו פאולו, יום שלם של גלישה עם צמרמורות התגלה בערב כחום של 39.2 מעלות, למשך 3 ימים. עיר חולות מדהימה בשם ג׳ריקאוקורה.
ריו... ריו דה ז׳אנרו , חוף קופה קאבאנה, איפנמה ו.. 83 עקיצות של בד באגס..
אח״כ להגיע לשדה תעופה בסטנד ביי, 24 שעות דיליי, לחזור לריו בלי מקום לישון ושלושה הוסטלים מלאים.. עוד לילה של סטנד ביי, ובסוף לעלות אחרון לטיסה למיאמי, אחכ דאלאס, שוב תקוע בסטנד ביי, ובסוף עולה על טיסה לשדה קטן שעתיים מסן-דייגו, משם ברכבת לעיר הכי דרומית בקליפורניה רק מיילים בודדים מטיחואנה. באהה קליפורניה...
סן דייגו- אחרי שבוטל המסע שלי במקסיקו, נותר רק למכור את האופנוע, ברווח של 100 דולר.
שייט בסנטה מוניקה- לוס אנגלס, שלושה ימים בעיר החטאים, ברים, שדרת הכוכבים והשלט המפורסם. לקנח במשחק נ.ב.א, ולהתאכזב מהקליפרס. לטוס לסן פראן, 3 הופעות חיות, לטוס לסופש נוסף בל.א. הפעם לקנח בלייקרס מפסידים לעמרי כספי, לחזור ליומיים בגשר הזהב, ו... הונלולו. 

חופים, גלי ענק, לאבד ארנק, לנסות לגלוש, להתערבל ולבלוע ׳קצת׳ מים, לתפוס טרמפים למשטרה, לקבל בחזרה את הארנק עד הסנט האחרון, לטוס לאי נוסף, ריזורט מפואר על הפאסיפיק, לישון 15 מטר מהמים על הדשא עם הכוכבים, ולהתעורר לגשם זלעפות שליווה אותי עד עזיבתי את הוואי.

יומיים אחרונים בעיר האהובה עליי בארצות הברית, להרוויח 100 דולר אחרונים במשחק פוקר עם חברים.
להגיד שלום יפה, ולעלות לטיסה האחרונה לתקופה האחרונה.

אה, רגע, חבר טוב מציג את הדוקומנטרי שלו בברלינלה בעוד שבוע... מישהו מצטרף לברלין?
מבטיח הפעם לטוס לקצת פחות מחצי שנה
.

Brazil

San Diego & LA

HAWAII AND MY WAY BACK HOME

]]><![CDATA[4 months and a half]]>Wed, 05 Jan 2011 07:56:24 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/4-months-and-a-halfארבעה וחצי חודשים.
רוח קלילה מנשבת בצמרות הדקלים, אור הירח שכבר שבוע נמצא בדעיכה, עדיין מאיר
אותן ומשתקף בבריכה קטנה שבחצר.
שתים וחצי בלילה, במין ג׳ט לג חדש שנפל עלי מכורח שנת צהריים ארוכה מדי, שוכב
על ערסל, חצי עירום, מנסה לנתח ארבעה וחצי חודשים אחורה.

לא שבכל יום לא ניתחתי וסיכמתי את הרגשותיי, הלילה, מחליט להרהר בתקופה
האחרונה, שהייתה ועדיין אחת המאושרות בחיי.

בשונה מהמסע שלי ברחבי אוסטרליה/ניו-זילנד ב 2007- שם גיליתי חלק נכבד וחדש
מעצמי, בתקופה האחרונה מצליח בבגרות חדשה, להסיק ולהכיל את החוויות שעוברות
עליי ביתר שאת. להבין את הזכות העצומה שנופלת בחלקי. להיות מאושר גם מהרגעים
העצובים, לשמוע חלילים ברוח החופשית, ולהתחיל מבראשית. (אמא, משום מה, השיר
הזה מזכיר לי את קולך הערב, ויופייך שהזמן לא ניכר בו)

ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז שיצאתי אל המערב. במקום קאטלונית, קיבלתי אנגלית.

 במקום חורף, קיבלתי שמש וגם קצת ערפילים.
קיבלתי את הזכות להכיר שני חברים חדשים ונפלאים.
נגעתי באור ובחומר, בניגון של השניים יחדיו, ובתוצאה של הדואט.
לא עצרתי כמעט לרגע. ישנתי רק כשהגוף כשל. כאילו דחף בתוכי לא רצה לפספס
מאום.
חייתי.

אני מסכם ארבעה וחצי חודשים. חס ושלום, טפו טפו, זה נשמע כמו מכתב אחרון.
אל דאגה גורל אכזר, אינך קרוב אליי כלל. אני מתכנן עוד רבות בעולם הזה, לפני
שנשמתי תתגלגל הלאה לגופו של בז או קואלה.

אני כן מסכם, כי בהחלט לא הייתי מתנגד שהחוויה תסתיים בקרוב.
אולי החופשה שנוחתת עליי, באמצע חיי הכאוטיים שהיו עד כה, לפתע קם יקיצה טבעית
אל קריאות התרנגולים הברזילאיים, אל השמש הקופחת, הרוח שמטיחה את מצנח הגלישה
שלי מעלה, ומרימה אותי לגבהים חדשים ולהנאה חדשה מהגלישה הזו, שטרם חוויתי,
ושוב לחזור אל שגרה עצלה, של אוכל ושינה.

ולמרות התמונה המושלמת לכאורה, אחרי ארבעה חודשים ומחצה, מתגעגע ללוקה, חושב
על ההפקרה שלי אותה. מתגעגע למשפחה. מתגעגע לחיבוק, לאהבה.

זוהי בהחלט תקופת זמן מספיקה, אולי אקצר מעט מהתוכניות שהיו בקנה: הוואי,
סנובורד ליד סן פרנסיסקו, ואקדים את הטיסה

או שעל פי המשורר הגדול: שאנן סטריט:
״ואולי בעצם לא״

"Journeys prolong time and extend life. For what determines is not their actual length of time but the memories they bare."

״מסעות מאיטים את מהלך הזמן ומאריכים את החיים, כי מה שקובע הוא לא האורך האמיתי שלהם אלא הזכרונות״
יהודית קציר, מתוך "למאטיס יש את השמש בבטן"

]]><![CDATA[A greenish post]]>Mon, 27 Dec 2010 03:14:55 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/a-greenish-postאני מודה.
כחבר במגמה ירוקה, כראש התא הירוק בבצלאל וכאח לפעילה סביבתית ומרצה לקיימות,
אני לא בדיוק דוגמה לפעיל סביבתי-
נוסע באופנוע ברחבי העיר והיבשת, שוהה בפרויקט מגורים ראוותני שלא בדיוק מחזיר את טביעת הרגל הפחמנית שלו לכדור (פרטים בהמשך), נוסע ברכב 1,800 מייל לדאלאס, רק כדי לחגוג את חג ההודיה. ואז טס חזרה. קופץ לביקור בברזיל, מתכנן ביקור בהוואי ועוד ועוד.

באופן כללי, בניסיון להיות פעיל סביבתי, החלטתי שאני אנסה לא להטיף מוסר. אני עושה מה שנראה לי לנכון, אם מתעניינים למה, מסביר להם את הסיבות הסביבתיות.
שקיות ניילון, מחזור, קומפוסט, הקטנת צריכת הבשר, ביצי חופש, שימוש במעליות לפחות לשלוש קומות, פרויקטים להקטנת בדלי סיגריות ברחובות, אני מנסה לפעול בצורה ירוקה יותר, איפה שאני יכול. בחיי היום יום- מוצא פתרונות סביבתיים, אבל מאד מנסה לא לפגוע באיכות חיי.

את השורה האחרונה לקחתי קצת רחוק מדיי כשמצאתי פרויקט מגורים על הטיילת בסן- פרנסיסקו, פרויקט עם שאיפה מיוחדת, להיות כמה שיותר רחוק מסביבתי:
2 ג׳קוזים (אחד בחוץ) מחוממים 24/7, 2 בריכות בחוץ מחוממות ותאורת מסדרונות דולקת כל הזמן.
,1,200 איש מתגוררים בפרויקט הזה, ובלי מקום אחד להפטר מאשפה רטובה, שלא לדבר על פח מחזור לגאולה.

הפרויקט הזה הוא עוף מוזר שהוקם לא מזמן יחסית לעיר שממחזרת כבר מ1995, ושבכל שכונה בה יש הפרדת אשפה לקומפוסט ומחזור באיסוף שבועי.
אפילו באירועי רחוב ענקיים, מוצבים פחי קומפוסט ומחזור, עם מתנדבים ליד כל פח שמסבירים איפה לזרוק מה, עיר בה הסטודנטים בבית ספר שלי, מסבירים לי איזה פלסטיק יכול להיות ממוחזר, ואיזה לא.
אפילו במלון בסאו-פאולו האורות במסדרונות עקבו אחריי ונדלקו אחד אחר השני.

מה שמביא אותי לברזיל ולפינה רגילה בפוסט הירקרק הזה:
נחתתי בסאו פאולו, ברזני, קיבל אותי בזרועות פתוחות אחרי שכל שכונת איגואטאמי מכירה אותו.
התחלתי להשחיז את המילים בפורטוגזית, וללמוד את החוסרים.

אחרי סופשבוע הזוי, במועדוני עילית, בטורניר פוקר גדול ( כבוד מקום רביעי) המשכנו בטיסה 'קצרה' ( 5 שעות) צפונה לפורטאלזה, פאראקורו: עיירת גלישת קייט קטנה, על רצועת חוף טרופית עם דיונות חול מעליה.

הבריחה מהקור האמריקאי לחום הדרום אמריקאי, עושה לי טוב.
28 מעלות, ביום, בלילה, 21 מעלות במים.
רוח מנשבת כל היום, והציוד גלישה שברזני ובורג קנו לי בארץ, מתאים לי פיקס.

קשה, קשה מאד
ופחות בציניות: אחרי חמישה חודשים- מתגעגע מספיק ללוקה, למשפחה ביחד עם אחד עשרה וחצי אחיינים, ולמיטה משלי, בלי מזוודה
]]><![CDATA[Just another day]]>Sun, 21 Nov 2010 18:14:18 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/just-another-dayבתוך כל ההמולה
סוף הסמסטר כבר פה
איתו מגיע הלחץ שבפרויקטים הגדולים מדי שבחרתי לעשות
איתו מגיע החורף, למרות שגשם בקושי נמצא בצד הזה של הכדור
איתו מגיע סוף פרק הלימודים בעיר הזו
איתו מגיע טיול הרפתקני חדש ועדיין לא ידוע

סוג חדש של בלוג ננסה הפעם, מעט יותר אינטראקטיבי.
(כל התמונות והסרטונים צולמו ונערכו באייפון, עדיין לא קניתי מצלמה)

אם כך, מה עבר עלי בשבועות האחרונים?

פרויקטים בבית ספר:
 
פרויקט צילום לילה בחשיפות ארוכות, 16מ''מ. כל פריים נחשף ל 40 שניות בממוצע, מה שהופך לילה שלם של חשיפות, ל15 שניות של פילם, ויהפוך שבוע ללא שינה לפרויקט של דקה וחצי..
:)
כיף כיף

**עדכון: הנה קישור לעבודה
פרויקט שמתעסק בפיתוח הפילם עצמו בצורה שלא נעשתה עד כה (ככל הידוע לי ולמורים שלי)
שבסופו, בתקווה, סרט שיצולם בחשיפה כפולה, ויפותח פעמיים  כל צד בסרט בנפרד, יהפכו לדיאלוג בין המודע לתת-מודע שבאדם.
לא הבנתם כלום? גם אני לא בטוח שאני מבין.
י
פרויקט אוסטרליה:
כהכנה לקראת המסע החדש שאצא אליו בעוד חודש, החלטתי לערוך את צילומי הוידאו שעשיתי במסע הטרמפים שלי באוסטרליה, אי שם ב 2007.
מהפרויקט הזה, אלמד מה לעשות ולא לעשות בטיול האופנוע שלי, שהולך להתחיל ברחבי קליפורניה, לחצות את הגבול למקסיקו, ומי יודע לאן משם.
(לא פשוט לי בכלל בפרויקט העריכה הזה)
י
עוד פרויקט ב'קטנה', תערוכת סטודנטים בינלאומית:
נפל בחלקי לאצור ולהשתתף בתערוכה השנתית בשבוע הבין לאומי ב
San Francisco Art Institute, Diego Rivera Gallery
אספתי מ-34 אמנים שמגיעים מ-22 מדינות:
ציורים, הדפסים, צילומים, פסלים, הקרנות וידאו, מיצגי אומנות, קטעי וידאו, אנימציות, סרטים קצרים
בקטנה...
את הכל אני מרים בתאריכים 29.11 עד 3.12 בגלריית דייגו ריברה שנמצאת פה בעיר (בעזרתם של אנשי הבית ספר)
כמובן שגם לי יש את הזכות להציג את הסרט האחרון שלי (בפעם הראשונה על המסך הגדול) ובפני קהל שינוע בסביבות ה 150 איש לפחות, וגם את אחד הוידאו ארט שלי.
מוזמנים לפרגן בפייסבוק

Picture
שתי מסיבות 'ליל כל הקדושים', האלוויין אמריקאיות אופייניות, ואחת אפילו תחת נושא 'הקוסם מארץ עוץ', נחשו איזה תמונה מתאימה למאורע
הג'יאנטס זכו באליפות העולם, פעם ראשונה שזה קרה ביובל האחרון. ואני חגגתי ברחובות
אפילו התחלתי 'הפרעה לציבור'  כפי שתראו בסרטונים הבאים (כאמור צולמו ונערכו באייפון, עדיין לא קניתי מצלמה), אז סליחה על האיכות, (ועל הצעקות שלי בוידאו)
בסרטון למטה אתם רואים שהאמריקאים החביבים חוגגים על המדרכה בשקט ושלווה,
החלטתי שכשהרמזור להולכי רגל הופך לירוק, יותר נאות יהיה לחגוג באמצע הכביש, אתם יכולים לראות (בקושי) שאני היחיד שעושה את זה.
י
 אחרי שהסתכלו אלי כעל בעל הפרעה נפשית (לא אכחיש זאת) , לאט לאט התחילו להצטרף אלי מעטים, ואחרי 25 דקות... תשובה בסרטון
וכך זה המשיך עד להגעת צוות פיזור הפגנות של משטרת סן פרנסיסקו. שמיותר לציין שההבדל בתרבות השיטור של מדינת מגוריי לזו שאני שוהה בה עכשיו, די תהומי
בבוקר, חגגנו בכיכר העיר, ואח"כ התברר לי שהייתי במרחק יריקה (ארוכה) מארנולד "איי בי באק" שוורצנגר

נרגענו מהאירועים האלה, והמשכתי בטיולים מחוץ לעיר עם האופנוע


ארזתי את כל הציוד שבבעלותי (בחוף המערבי) על האופנוע, ועברתי לדירת סטודיו לבד (אין יותר שותפה בת 56) ובמקום החדש יש 'רק':
שתי בריכות, 2 סאונות, שני ג'קוזים, שני חדרי כושר, פינת ברביקיו, מיני קולנוע ונוף לגשר המפרץ
קשה... קשה
אי שם תוך כדי הכל, צילמתי את ניקולה (חבר מוכשר) לפני שנסע להיות מועמד באוסקר הגרמני, והתמונה שלי (באייפון שוב...) הגיעה לכמה עיתונים
Picture
בתוך כל ההמולה, מוצא את עצמי מאושר מההחלטות, משלים עם התוצאות,
ומתגעגע ללוקה

]]><![CDATA[דרכו של עץ אחד, אל מול פני הסערה]]>Fri, 22 Oct 2010 15:54:02 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/5{שיר לנגן ברקע}

.גוש 5 אזור ב שורה 8
.החיים נגמרים בשלב מסויים
. הגעתי למסקנה הזו לא מזמן. אני מצליח למצוא את עצמי מנצל כל רגע מהשלב הזה בחיי

מבין שהשנה האחרונה הייתה השנה המשעותית בחיי. מהרגע שעברתי לחיות בקומה השניה של ביתי, אני מרגיש כאילו אני בקומה השניה של גופי. תוך כדי החוויה של החוף המערבי, אני מרחף, חופשי, שואב אנרגיות מהעולם סביבי. חי
.גוש 5, אזור ב, שורה 8
. נשמתי פורחת ברחבי הכאן והעכשיו, וקצת המחר
פיתחתי את סרטי הפילם שלי. אני מתענג על האפשרות לחזור למקור, לצלם ולחכות לחדר החושך, לגלול את הסרט בתוך מיכל לומו, לשפוך כימיקלים, לחכות ולראות את הקסם נרקם מול עיני. את חלקיקי הכסף נשטפים מכל פריים בדרך לשתי הדקות, .ארבעים וחמש השניות ומיליוני הפוטונים שנחרטו על גבי הפילם
 אני, שמשנת 2000 נוגע רק בדיגיטלי, מאה אלף תמונות סטילס, שעות של קלטות דיגיטליות, מאות ג'יגות של וידאו, נוגע באור האמיתי. סוף כל סוף
קאט
"אנד נאו פור סאמסינג קומפליטלי דיפרנט"
ביקור אדיר בכמה מסיבות, ובפסטיבל מוזיקה ענק ב'אי המטמון' שליד העיר, הסתיים בהופעה של אל.סי.די. סאונד סיסטמס, ואחריו בין מספר פיראטים ולילה מתחת לשמי מפרץ 'ברקלי' , הגיע היורה
.לצערי סממני החורף (הסן-פרנסיסקני) מתחילים לנשוב בצמרות עצי השדרה, והרד-ווד
גשם של לילה, טפטוף של בוקר. צנינות וערפילים. אמנם אלו ביקרו רק יומיים בשבוע, אבל בהחלט שינוי מהמזג אוויר המושלם שפקד אותי בחודשיים וחצי שאני כאן. נשאר רק לקוות שבזמן שנותר לי פה, חבריו של היורה לא יבקרוני יתר על המידה
כדי שתוכלו לראות קצת מהצילומים הראשונים בחיי במצלמת ה'בולקס 16ממ' המוזרה שאני מחזיק רוב הזמן פה, העברתי את החומרים לדיגיטלי, מה שאומר ירידת איכות משמעותית לצערי, והעלתי לאתר
חיברתי אותם בשיר ישן שנוגן באוזני בעיקר בניו-זילנד (ניצן! גם בשבילך) והחיבור אינו יצירת אומנות, אלא פשוט חיבור ארכיוני של הצילומים הראשונים שלי בפילם 16ממ.
  קישור לסרטון 16ממ
חוץ מזה, מתחיל לעבוד על כמה פרויקטים יותר רציניים, בפילם, בעריכה, בכתיבה

על צידו נטה הברוש 
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב
והנה, מול הים 
קם הברוש ירוק ורם
,הרבה מסקנות עוברות על הברוש בחמסין, בקרהעצים יפים מסביבו תומכים בו, ויש גם שמלמדים אותו עוד שיעור בחיים. מול אש ומים
דרכו של עץ אחד
...מתחיל לתכנן את שני חודשי החופש, לפני חזרתי לסמסטר בבצלאל.על הפרק: חציית מקסיקו וגואטמלה על אופנוע

]]><![CDATA[חג חנוכה מעורב בסוכות שמח! והודעה מפתיעה: ״אני כבר לא בתול״ ]]>Tue, 28 Sep 2010 09:05:02 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/4חג שמח. שמח מאד!

יצאתי (לכבוד חג הסוכות כמובן) לחגוג קצת מחוץ לעיר. כמה רחוק? ׳רק׳ 300 ק״מ מזרחית מסן פרנסיסקו, לאחד הפארקים הידועים בארה״ב: פארק יוסמיטי.
עצרו הכל!, נא לראות תמונות בלינק הזה: זה הלינק. ונא לראות וידאו (מצולם וערוך באייפון) בלינק הזה: זה הלינק של הוידאו, כן כן, זה הערוך.

ועכשיו אתם מבינים מדוע החג שמח.
אז לסבר את האוזן:
יצאתי לנסיעת מבחן (לפני מסעות יותר ארוכים ברחבי דרום- מערב ארה״ב) עם האופנוע שלי. לא פשוט בכלל, אבל ברגע שיצאתי מהכבישים המהירים והפקוקים- תענוג. ברגע שהגעתי לכבישים המפותלים והמצוקיים- הרגשת עילוי.

אז אחרי שש שעות נסיעה על האופנוע (כן, הידיים והביצים ממשיכות לרעוד 5 דקות, גם אחרי שמכבים את האופנוע בניסיון לתדלק). ואפילו חנוכה הופיע כשגיליתי נס כד שמן קטן, רק שהשמן היה מסוג שונה- דלק,שגלון אחד ממנו הספיק לשישים מייל, בהחלט נס לעומת הצריכה בתוך העיר.
יופי, אז אחרי שהלכו הרומאים, הגיע הפארק עצמו, ואיתו סוכה, כמעט כשרה. הסוכה, שלמעשה היתה אוהל קנבס, עם רצפת עץ, מיטות עם מצעים, וחימום היתה אחלה מקום לישון בו. מה לעשות שזה מה שהאמריקאים קוראים ׳קמפינג׳.

הפארק למעשה ממוקם בתוך עמק אדיר שנחצב ע״י קרחון לפני מיליוני שנה והשאיר מצוקים מרשימים בהפרשי גבהים של 900 מטר,המצוקים נמצאים בזווית אנכית מה שהופך את העמק לאחד המקומות המבוקשים ביותר לקפיצת בסיס (בייס ג׳אמפינג) ולאתר טרקים מתויר, שמגיע לגובה 8200 רגל.  

אז כבר ראיתם את המראות? נתפס לי החיוך, ואני לא מצליח להוריד אותו.. ;)))))

מזל שאני מבוטח ביטוח הראל אתגר, פלוס פינוי אווירי והטסת ארון בחינם... חס וחלילה, אבל בגלל שאני יודע שאמא, את לא קוראת את זה בכלל, אז אני יכול לכתוב דברים שיגרמו לך להגיד לי (כאמור, אם היית קוראת) ״אפילו לא בצחוק אתה שומע?, אני לא מוכנה שתדבר ככה!״

אה!! כמעט שכחתי! אני כבר לא בתול! כמו שהבטחתי בכותרת, סחבק כבר לא בתול. נכון לשורות אלו, כבר צילמתי 2 סרטי 16 מ״מ פילם, כל סרט 100 רגל משמע 33 מטר משמע 200 שניות משמע 4800 פריימים.
4800 פריימים שמפתחים בבית ספר, ובקרוב אני אפתח לבד.
4800 פריימים שמתחברים לסרטון באיכות נדירה, שחור לבן, עם שערה קטנה שלפעמים מופיעה באחת הפינות של המסך, ונעלמת כמות שבאה.

מה עוד? פרויקט סאונד, סרט סוג ב׳ שאני משתתף פעיל בו, גם כשחקן... כסף שבורח ומהר, בקרוב הופעה של אל.סי.די סאונד סיסטמס, כמעט נהרגתי בצומת סואן במרכז סן פרנסיסקו ואחלה ארוחה חגיגית לחברים, לכבוד הדירה החדשה שלי.

מישהו אמר ג׳ק רובינסון? כי עבר כבר חודש וחצי פה... אוף איך הזמן רץ אפילו כשמתענגים על כל רגע, לפחות פעמיים.

ולפינה הירוקה, כמעט.
אז פארק בארה״ב חייב להיות ירוק. כמעט.
נורא נחמדים לסביבה פה: עלונים ממוחזרים שהמו״לים מחזירים את טביעת הרגל הפחמנית שלהם ע״י שתילת עצים חדשים. פחי מחזור בכל מקום, אוטובוס היברידי חינם ברחבי הפארק לחסוך נסיעות רכבים של המבקרים, וכן, אפילו נורות חסכניות בבקתות.
א ב ל...
אמריקה כמו אמריקה (מישהו אמר בהרמת הטון ״אה ומה עם ישראל!?״)
תרבות הצריכה ממשיכה לזהם את הסביבה ואולי חשוב לא פחות, את השומנים האנושיים. באמצע הפארק תוכלו למצוא:
בופה אכול כפי יכולתך, פיצה, רי-פיל לקולה, מרכז הטענה ואינטרנט אלחוטי, בריכה...(?) ובר. כמובן הכל מוגש בכלים חד פעמיים, ממש ליד פח המחזור...כמו כוסות רוח (חד פעמיות) למת..

אפילו הדובים התמכרו לג׳אנק פוד ויש פה מגבלות מאד מחמירות על השארת אוכל או כל מוצר שמפיץ ריח, באוטו, או בבקתה..
חג סוכות ירוק ושמח..]]><![CDATA[At the Bottom of my Suitcase]]>Fri, 17 Sep 2010 04:53:16 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/post-title-click-and-type-to-edit.בתחתית המזוודה וסליחה

טוב. אז עם לפטופ חדש, אופנוע, שיעורי בית והרבה ספות, יצאתי לגיבושון 2010 ברחבי דירות סן פרנסיסקו.
חוסר ההחלטיות שלי מימיי הראשונים פה, עכשיו עולה לי ביוקר, כשדירות אחרות לא מסתדרות. אני מטייל בינות חברים ישנים, חדשים, תלוי בלו״ז שלהם בשביל לחזור לנוח בביתם, וגם אז, בלי מיטה באמת, מתעפץ בישיבה, או נשכב על השטיח בסלון. ואם הם לא בבית, חוזר לפארק האהוב עליי בעיר הזו, נהנה מהשמש, וסובל מצפיה בחיי החברה שמסביבי ושפחות סובבים אותי
מוריד את הקווים האדומים שלי, הן במיקום הדירות המבוקשות, הן במספר השותפים. ואפילו בגילם (כדאי לקרוא עד הסוף...). אפילו את הווטו לא לבקר בשירותים ציבוריים ליותר מעשרים שניות, נאלץ לשבור לעיתים תכופות. למרות שרכשתי חברים חדשים רבים, עדיין, בלי מקום משלי, מרגיש בודד, ותלוי באחרים.

טוב. חוץ מפרט שולי זה, אינני יכול להתלונן כלל וכלל:  אני נמצא באזור מדהים בעולם, אנשים אדיבים ופתוחים, בית ספר מעניין לרוב, מרצים מוכשרים, חברים חדשים ומוכשרים לעיתים אף יותר, חוויות מדהימות עוטפות אותי, והעתיד הלא ברור, רק מאפשר לי  עוד ועוד תכנונים מרחיקי לכת אפילו עד ארגנטינה.
אפרופו עתיד, החזרה בהתעסקות באומנות, באקדמיה שהיא הרבה יותר פרקטית, גרמה לי לחשוב לאחרונה על פרנסה. כן כן. פרנסה, מילת גנאי בבצלאל. לאחרונה אני חושב שעבודת הבמאי פחות מתאימה לי, הן בניהול פרויקטים גדולים, והן בדחיינות שלי. וזה מביא אותי למחשבה להתמקד בצילום עצמו. (קולנוע, קליפים, פרויקטים וכו׳).
אני מתחיל לצלם בפילם, מרתק. להטעין רצועה פילם במצלמת 16 מ״מ מלפני שני עשורים, לצלם לפי מד האור, לחכות ליום בשבוע שמפתחים בבית ספר (כן ירוני, בחינם!) להחליף סרט כל 2 דקות ו 45 שניות של צילום.. מרתק כל כך מרתק.
המועקה של חוסר בדירה הגיעה לממדים חדשים, מה שהביא אותי להסכים כמעט להכל.
אז... מצאתי דירה!! סוף סוף, באזור שחיפשתי, בבית קטן וחם, עם הרגשה מאד ביתית, בעיקר בגלל השותפה החדשה שלי- סיביל. דר לכלכלה בהתמחות חקלאית. וכן, היא בת 56. (אמא, דיי, אני לא הולך להחליף אותך, אל דאגה).
אז אכן חוויה מעניינת. אני יכול לחשוב כאילו יש לי שתי שותפות בנות 28, פחות או יותר...
אז מזה חודש ושבוע, זו הפעם הראשונה שאני רואה את תחתית המזוודה שלי. בחיים לא חשבתי שלסדר בגדים בארון יעשה לי מצב רוח כל כך טוב. עכשיו אפשר להתרכז בלימודים, פחות או יותר, ובצום המתקרב.
את הסליחה שלי ביקשתי ממי שצריך.
אם את/אתה חושב/חושבת שעליך לקבל סליחה מצידי, אנא פנה/י בכתב לכתובת דירתי החדשה:
317A , San-carlos st. San-Fransico, California
.נא לא לשלוח קניות מ
EBAY]]><![CDATA[לכבוד השנה החדשה: שני פוסטים במחיר אחד]]>Mon, 06 Sep 2010 07:09:11 GMThttp://www.rlbnun.com/san-francisco-blog/2איך לימודים צריכים להראות, מדבריות ולחה ירוקה.

וואו, איזה שבוע עובר עליי, כבר ביום הראשון ללימודים (נגמר שבוע האוריינטציה) חתכתי והדבקתי פילם 16 מ״מ, ידעתי בדיוק באיזה יום באוקטובר אני מגיש את הפרויקט השלישי שלי ומה יהיה הנושא שלו, קיבלתי הרצאה מאלפת מצלם סטילס ווידאו מפורסם על מסעותיו בעולם והפרויקט האחרון על חשיפת הזוועות בסודן.
ביום השני התרכזתי בקורסים טכניים, שיעורים מתקדמים לכלי עריכה דיגיטליים לתמונה ווידאו. ושיעור בו אני בוחר מרצה מכלל המרצים שילווה אותי אישית בפרויקט שאני מריץ.. לא רע.
על שארית השבוע החלטתי לוותר לטובת יציאה למה שאמור להיות אחד האירועים ההזויים בחוף המערבי, או בכלל:

קהילת ברנינג מן 2010
300 דולר ׳בלבד׳ יקנו לך אזרחות זמנית לשבוע בקעת המלח היבשה במדבר נבאדה, בלק רוק סיטי.
 48 אלף איש. מאות מיצגי אומנות (אינסטליישנס) שנבחרו בקפידה, לבוש מינמלי בלבד ועדיפות למוהוק צבוע בשלושה צבעים לפחות. כל מה שנכנס לקהילה נצרך או מחולק ל׳אזרחים׳ אחרים.
בדרך כלל מטפלים יפה ב׳בתולים׳ שמגיעים בפעם הראשונה. 36 מעלות ביום, 10 מעלות בלילה, סופות חול אדירות שדורשות מסכות רופאים וגוגלס לעיניים.
מה שבטוח- הפוסט הבא יהיה מאד מעניין. לפחות לי.

ול ׳לחה הירוקה׳
הפינה להיום ילדים תלמד אתכם למה ירוק, לא תמיד יעיל.
כבר סיפרתי לכם על האוטובוסים החשמליים שעוצרים כל בלוק, ונמצאים בכל פינה. אז לאחר התרשמותי התיירותית, הבנתי שהמצב המשופר של התחבורה הציבורית הביא לבעיה הפוכה: קודם כל, גיליתי שלפעמים לחכות 7 דקות לאוטובוס שיקח אותך שישה בלוקים (כלומר 6 עצירות פלוס רמזורים) יותר איטי מאשר ללכת אותם ברגל.
ירוק אך איטי. אבל יש גם יתרונות: לדוגמה כשאתה לקראת רחוב ראשי ורואה את האוטובוס שלך חולף על פני הרחוב ועל פניך, פשוט תופס ריצה קלה לפינת הרחוב הבאה (בלוק) ותופס את האוטובוס בתחנה הבאה. (עובד. נבדק.)
בפוסט הבא אני מניח שאתרכז בחוויות מהפסטיבל.
חכו חכו לפוסט הבא. ;)

אז לא הצלחתי לשחרר את הפוסט הקודם לפני הפסטיבל, ולכן קיבלתם שני פוסטים ביחד, במיוחד לשנה החדשה:

ברנינג פאקינג מן

שלום רב. במקומכם, הייתי מתחיל בלצפות בתמונות. ואולי גם שם מסיים.
האירוע הכי הזוי ומיוחד שהייתי בו בחיי. בין 40-50 אלף איש, מכל הגילאים והמינים מגיעים לקהילה במדבר. מיצגי אמנות ענקיים, מיעוט בבגדים ואם כבר אז רק בתחפושות, רכבים ומחנות מחופשים ביתר השקעה.

קהילה ללא השארת זכר- שום דבר לא ישאר באזור אחרי שהמלחמה תגמר. אשפה נלקחת על ידך לאזורי מחזור ייעודיים בעיר הקרובה (110 ק״מ). כולל שמנים, בטריות ומים אפורים (הרבה מחנות מביאים מתקני אידוי, ובכך מחזירים את המים לאוויר).
כל מוצר צריכה שמביאים- משתמשים ומחלקים לכל מי שמבקר את המחנה שלך. הכל נצרך בקהילה.  אין החלפת כסף- קהילה ללא ממון, אם תבקש משהו, יתנו לך. אם הוא יקר ערך, תוכל להחליף אותו במוצר שווה ערך שבבעלותך.
הצג את האומנות שלך- חוץ ממאות המיצגים בשטח של 4 מייל מרובע, כל מחנה מתעטף באווירה שונה: מספרות, בארים, מועדונים, מסעדות, מיני גולף. כל מה שתוכלו למצוא בעיר. מחנה קפה להאנג אובר, מחנות מועדונים מושקעים כאילו היו על חוף תל-אביב. מחנות ברים, מחנות מקלחות, מספרות, מגרשי טניס, מיני גולף ועוד ועוד.

ביום- כולם מחפשים מפלט מהשמש ומסופות חול אדירות שמורידות את הראות למטרים בודדים, וקשיי נשימה רציניים.
בלילה- העיר מתעוררת: מאות מועדונים מרמקולים ביתיים ועד במות ענק בגובה 30 מטרים. אמנים ודיג'יים מכל העולם, אלפי אנשים מחופשים, ערומים, מתודלקים, שמחים, מחלקים אהבה, ערומים, שמחים.

עד לזריחה, אז מקבלים את השמש בחיבוק, ובמסיבות זריחה באמצע המדבר..
ושוב, היום והחום מגיעים, וצריך גם לישון כמה שעות לפני הלילה הבא.

בדרך חזרה, תרמתי כסף לקזינו ברינו, ויאללה חזרה ל..
אה כן, לימודים
:)

לתמונות
לוידאו- רק דרך פייסבוק
 ]]>