ארבעה וחצי חודשים.
רוח קלילה מנשבת בצמרות הדקלים, אור הירח שכבר שבוע נמצא בדעיכה, עדיין מאיר
אותן ומשתקף בבריכה קטנה שבחצר.
שתים וחצי בלילה, במין ג׳ט לג חדש שנפל עלי מכורח שנת צהריים ארוכה מדי, שוכב
על ערסל, חצי עירום, מנסה לנתח ארבעה וחצי חודשים אחורה.
לא שבכל יום לא ניתחתי וסיכמתי את הרגשותיי, הלילה, מחליט להרהר בתקופה
האחרונה, שהייתה ועדיין אחת המאושרות בחיי.
בשונה מהמסע שלי ברחבי אוסטרליה/ניו-זילנד ב 2007- שם גיליתי חלק נכבד וחדש
מעצמי, בתקופה האחרונה מצליח בבגרות חדשה, להסיק ולהכיל את החוויות שעוברות
עליי ביתר שאת. להבין את הזכות העצומה שנופלת בחלקי. להיות מאושר גם מהרגעים
העצובים, לשמוע חלילים ברוח החופשית, ולהתחיל מבראשית. (אמא, משום מה, השיר
הזה מזכיר לי את קולך הערב, ויופייך שהזמן לא ניכר בו)
ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז שיצאתי אל המערב. במקום קאטלונית, קיבלתי אנגלית.
במקום חורף, קיבלתי שמש וגם קצת ערפילים.
קיבלתי את הזכות להכיר שני חברים חדשים ונפלאים.
נגעתי באור ובחומר, בניגון של השניים יחדיו, ובתוצאה של הדואט.
לא עצרתי כמעט לרגע. ישנתי רק כשהגוף כשל. כאילו דחף בתוכי לא רצה לפספס
מאום.
חייתי.
אני מסכם ארבעה וחצי חודשים. חס ושלום, טפו טפו, זה נשמע כמו מכתב אחרון.
אל דאגה גורל אכזר, אינך קרוב אליי כלל. אני מתכנן עוד רבות בעולם הזה, לפני
שנשמתי תתגלגל הלאה לגופו של בז או קואלה.
אני כן מסכם, כי בהחלט לא הייתי מתנגד שהחוויה תסתיים בקרוב.
אולי החופשה שנוחתת עליי, באמצע חיי הכאוטיים שהיו עד כה, לפתע קם יקיצה טבעית
אל קריאות התרנגולים הברזילאיים, אל השמש הקופחת, הרוח שמטיחה את מצנח הגלישה
שלי מעלה, ומרימה אותי לגבהים חדשים ולהנאה חדשה מהגלישה הזו, שטרם חוויתי,
ושוב לחזור אל שגרה עצלה, של אוכל ושינה.
ולמרות התמונה המושלמת לכאורה, אחרי ארבעה חודשים ומחצה, מתגעגע ללוקה, חושב
על ההפקרה שלי אותה. מתגעגע למשפחה. מתגעגע לחיבוק, לאהבה.
זוהי בהחלט תקופת זמן מספיקה, אולי אקצר מעט מהתוכניות שהיו בקנה: הוואי,
סנובורד ליד סן פרנסיסקו, ואקדים את הטיסה
או שעל פי המשורר הגדול: שאנן סטריט:
״ואולי בעצם לא״
"Journeys prolong time and extend life. For what determines is not their actual length of time but the memories they bare."
״מסעות מאיטים את מהלך הזמן ומאריכים את החיים, כי מה שקובע הוא לא האורך האמיתי שלהם אלא הזכרונות״
יהודית קציר, מתוך "למאטיס יש את השמש בבטן"
רוח קלילה מנשבת בצמרות הדקלים, אור הירח שכבר שבוע נמצא בדעיכה, עדיין מאיר
אותן ומשתקף בבריכה קטנה שבחצר.
שתים וחצי בלילה, במין ג׳ט לג חדש שנפל עלי מכורח שנת צהריים ארוכה מדי, שוכב
על ערסל, חצי עירום, מנסה לנתח ארבעה וחצי חודשים אחורה.
לא שבכל יום לא ניתחתי וסיכמתי את הרגשותיי, הלילה, מחליט להרהר בתקופה
האחרונה, שהייתה ועדיין אחת המאושרות בחיי.
בשונה מהמסע שלי ברחבי אוסטרליה/ניו-זילנד ב 2007- שם גיליתי חלק נכבד וחדש
מעצמי, בתקופה האחרונה מצליח בבגרות חדשה, להסיק ולהכיל את החוויות שעוברות
עליי ביתר שאת. להבין את הזכות העצומה שנופלת בחלקי. להיות מאושר גם מהרגעים
העצובים, לשמוע חלילים ברוח החופשית, ולהתחיל מבראשית. (אמא, משום מה, השיר
הזה מזכיר לי את קולך הערב, ויופייך שהזמן לא ניכר בו)
ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז שיצאתי אל המערב. במקום קאטלונית, קיבלתי אנגלית.
במקום חורף, קיבלתי שמש וגם קצת ערפילים.
קיבלתי את הזכות להכיר שני חברים חדשים ונפלאים.
נגעתי באור ובחומר, בניגון של השניים יחדיו, ובתוצאה של הדואט.
לא עצרתי כמעט לרגע. ישנתי רק כשהגוף כשל. כאילו דחף בתוכי לא רצה לפספס
מאום.
חייתי.
אני מסכם ארבעה וחצי חודשים. חס ושלום, טפו טפו, זה נשמע כמו מכתב אחרון.
אל דאגה גורל אכזר, אינך קרוב אליי כלל. אני מתכנן עוד רבות בעולם הזה, לפני
שנשמתי תתגלגל הלאה לגופו של בז או קואלה.
אני כן מסכם, כי בהחלט לא הייתי מתנגד שהחוויה תסתיים בקרוב.
אולי החופשה שנוחתת עליי, באמצע חיי הכאוטיים שהיו עד כה, לפתע קם יקיצה טבעית
אל קריאות התרנגולים הברזילאיים, אל השמש הקופחת, הרוח שמטיחה את מצנח הגלישה
שלי מעלה, ומרימה אותי לגבהים חדשים ולהנאה חדשה מהגלישה הזו, שטרם חוויתי,
ושוב לחזור אל שגרה עצלה, של אוכל ושינה.
ולמרות התמונה המושלמת לכאורה, אחרי ארבעה חודשים ומחצה, מתגעגע ללוקה, חושב
על ההפקרה שלי אותה. מתגעגע למשפחה. מתגעגע לחיבוק, לאהבה.
זוהי בהחלט תקופת זמן מספיקה, אולי אקצר מעט מהתוכניות שהיו בקנה: הוואי,
סנובורד ליד סן פרנסיסקו, ואקדים את הטיסה
או שעל פי המשורר הגדול: שאנן סטריט:
״ואולי בעצם לא״
"Journeys prolong time and extend life. For what determines is not their actual length of time but the memories they bare."
״מסעות מאיטים את מהלך הזמן ומאריכים את החיים, כי מה שקובע הוא לא האורך האמיתי שלהם אלא הזכרונות״
יהודית קציר, מתוך "למאטיס יש את השמש בבטן"