בפעם האחרונה
מסיים מסע מופלא בעיקר בקרבת עצמי.
מרגיש שכבר סיכמתי אי שם בצפון ברזיל, ומשום מה רצון די מובן מאליו לרשום פה בפעם האחרונה.
כתבתי פה את רוב החוויות שעברו עלי. שידרתי צילומי וידאו ממכשירים סלולרים, חוויות מעין העדשה, כי הרי רוב חיי מצאתי את עצמי מתעד מכל זווית, בכל אירוע. מקליט כל דבר, אוגר אירועים לתוך תאים דיגיטלים או מגנטיים, רק לא אפורים. לא חוסך באינטימיות, לא מרפה מהאנשים סביבי להשתתף בזכרון המוקלט הזה. כי הרי התאים האפורים כבר בגיל צעיר הפנו את גבם ממני, כשניסיתי להזכר ביום הולדת, או באירוע מסויים, וגיליתי שבגדו בי.
מוצא עצמי מאחורי העדשה במטרה להקפיא רגעים,
מנסה לשמר עבר שבקרוב יישכח
מנסה לשחזר עבר שלא יחזור
מגע העפעפיים על ארובת גומי שחורה שמגלה תעלה אפלולית אל תוך עולם קסום מוקף באותיות לועזיות ומספרים רצים. מביט מרחוק במציאות מעט שונה שמתיימרת לתעד מציאות אחרת כנראה, שאותה לא מכיר. אמת?
מציאות שמתקיימת שם, מעבר לתעלה, מעבר לעדשה, ברצף חלקיקי אור שנעים מהר מדיי בשבילי, מהר מדי בשטף הזמן שחולף בראשי.
ואחרי שישה חודשים וקצת, אתה שוב במטוס, כאילו שלא היית בחוויה הזו כבר כמה פעמים בעבר, והפעם בכיוון אחד, ללא חזור. עייף ממסעות, שבע מחוויות.
רווי
רוויה.
אנחנו רודפים כל חיינו אחרי מטרה, לא נחים, מתוסכלים כשלא מצליחים, רוצים להמשיך כל הזמן קדימה, שוכחים את האחורה.
ורק לפרקים קצרים בחיים, מרגישים רוויה.
מין תחושת פורקן שמגיעה, לעיתים רחוקות מדי.
תחושת מרגוע, מספיק לרוץ, אפשר לעצור.
רוויה.
וכמו כדור קטן בראש גבעה, שלרגע קל נמצא בנקודת שיווי משקל, עוצר ומביט על הנוף, נושם לרגע קט. וברגע הבא מתחיל להמשך מטה, באחת ממיליוני הדרכים האפשריות למטה, נמשך בכוח המשיכה של הפלנטה האדירה הזו, פלנטה שלעולם לא אשבע ממנה, לעולם לא אראה את כולה. מושכת במורד הגבעה את הכדור הקטן הזה, במשיכה שנקראת געגוע, אהבה.
אהבה שמושכת אותך חזרה ממקומות מדהימים, מרגעים קסומים, מאנשים חדשים ויקרים.
אהבה שהיא געגוע לחבר טוב שאכפת לו ממך, לאנשים שהם חלק לא מבוטל מחייך, למבט שלה, בגובה העיניים שלך, אחרי שאתה מתכופף אליה, ליצור הקטן הזה. הלבן הזה. שמדבר אליך כל הזמן.
לחיים שמודה עליהם יום יום. כמה שמח בחלקי אנוכי. תודה.
ובנימת "לא רציתי לשלוח שני פוסטים אז הוספתי את החלק הבא":
'לא הרבה' עבר מאז היותי בברזיל:
300 דולר רווח בטורניר פוקר בסאו פאולו, יום שלם של גלישה עם צמרמורות התגלה בערב כחום של 39.2 מעלות, למשך 3 ימים. עיר חולות מדהימה בשם ג׳ריקאוקורה.
ריו... ריו דה ז׳אנרו , חוף קופה קאבאנה, איפנמה ו.. 83 עקיצות של בד באגס..
אח״כ להגיע לשדה תעופה בסטנד ביי, 24 שעות דיליי, לחזור לריו בלי מקום לישון ושלושה הוסטלים מלאים.. עוד לילה של סטנד ביי, ובסוף לעלות אחרון לטיסה למיאמי, אחכ דאלאס, שוב תקוע בסטנד ביי, ובסוף עולה על טיסה לשדה קטן שעתיים מסן-דייגו, משם ברכבת לעיר הכי דרומית בקליפורניה רק מיילים בודדים מטיחואנה. באהה קליפורניה...
סן דייגו- אחרי שבוטל המסע שלי במקסיקו, נותר רק למכור את האופנוע, ברווח של 100 דולר.
שייט בסנטה מוניקה- לוס אנגלס, שלושה ימים בעיר החטאים, ברים, שדרת הכוכבים והשלט המפורסם. לקנח במשחק נ.ב.א, ולהתאכזב מהקליפרס. לטוס לסן פראן, 3 הופעות חיות, לטוס לסופש נוסף בל.א. הפעם לקנח בלייקרס מפסידים לעמרי כספי, לחזור ליומיים בגשר הזהב, ו... הונלולו.
חופים, גלי ענק, לאבד ארנק, לנסות לגלוש, להתערבל ולבלוע ׳קצת׳ מים, לתפוס טרמפים למשטרה, לקבל בחזרה את הארנק עד הסנט האחרון, לטוס לאי נוסף, ריזורט מפואר על הפאסיפיק, לישון 15 מטר מהמים על הדשא עם הכוכבים, ולהתעורר לגשם זלעפות שליווה אותי עד עזיבתי את הוואי.
יומיים אחרונים בעיר האהובה עליי בארצות הברית, להרוויח 100 דולר אחרונים במשחק פוקר עם חברים.
להגיד שלום יפה, ולעלות לטיסה האחרונה לתקופה האחרונה.
אה, רגע, חבר טוב מציג את הדוקומנטרי שלו בברלינלה בעוד שבוע... מישהו מצטרף לברלין?
מבטיח הפעם לטוס לקצת פחות מחצי שנה
.
מסיים מסע מופלא בעיקר בקרבת עצמי.
מרגיש שכבר סיכמתי אי שם בצפון ברזיל, ומשום מה רצון די מובן מאליו לרשום פה בפעם האחרונה.
כתבתי פה את רוב החוויות שעברו עלי. שידרתי צילומי וידאו ממכשירים סלולרים, חוויות מעין העדשה, כי הרי רוב חיי מצאתי את עצמי מתעד מכל זווית, בכל אירוע. מקליט כל דבר, אוגר אירועים לתוך תאים דיגיטלים או מגנטיים, רק לא אפורים. לא חוסך באינטימיות, לא מרפה מהאנשים סביבי להשתתף בזכרון המוקלט הזה. כי הרי התאים האפורים כבר בגיל צעיר הפנו את גבם ממני, כשניסיתי להזכר ביום הולדת, או באירוע מסויים, וגיליתי שבגדו בי.
מוצא עצמי מאחורי העדשה במטרה להקפיא רגעים,
מנסה לשמר עבר שבקרוב יישכח
מנסה לשחזר עבר שלא יחזור
מגע העפעפיים על ארובת גומי שחורה שמגלה תעלה אפלולית אל תוך עולם קסום מוקף באותיות לועזיות ומספרים רצים. מביט מרחוק במציאות מעט שונה שמתיימרת לתעד מציאות אחרת כנראה, שאותה לא מכיר. אמת?
מציאות שמתקיימת שם, מעבר לתעלה, מעבר לעדשה, ברצף חלקיקי אור שנעים מהר מדיי בשבילי, מהר מדי בשטף הזמן שחולף בראשי.
ואחרי שישה חודשים וקצת, אתה שוב במטוס, כאילו שלא היית בחוויה הזו כבר כמה פעמים בעבר, והפעם בכיוון אחד, ללא חזור. עייף ממסעות, שבע מחוויות.
רווי
רוויה.
אנחנו רודפים כל חיינו אחרי מטרה, לא נחים, מתוסכלים כשלא מצליחים, רוצים להמשיך כל הזמן קדימה, שוכחים את האחורה.
ורק לפרקים קצרים בחיים, מרגישים רוויה.
מין תחושת פורקן שמגיעה, לעיתים רחוקות מדי.
תחושת מרגוע, מספיק לרוץ, אפשר לעצור.
רוויה.
וכמו כדור קטן בראש גבעה, שלרגע קל נמצא בנקודת שיווי משקל, עוצר ומביט על הנוף, נושם לרגע קט. וברגע הבא מתחיל להמשך מטה, באחת ממיליוני הדרכים האפשריות למטה, נמשך בכוח המשיכה של הפלנטה האדירה הזו, פלנטה שלעולם לא אשבע ממנה, לעולם לא אראה את כולה. מושכת במורד הגבעה את הכדור הקטן הזה, במשיכה שנקראת געגוע, אהבה.
אהבה שמושכת אותך חזרה ממקומות מדהימים, מרגעים קסומים, מאנשים חדשים ויקרים.
אהבה שהיא געגוע לחבר טוב שאכפת לו ממך, לאנשים שהם חלק לא מבוטל מחייך, למבט שלה, בגובה העיניים שלך, אחרי שאתה מתכופף אליה, ליצור הקטן הזה. הלבן הזה. שמדבר אליך כל הזמן.
לחיים שמודה עליהם יום יום. כמה שמח בחלקי אנוכי. תודה.
ובנימת "לא רציתי לשלוח שני פוסטים אז הוספתי את החלק הבא":
'לא הרבה' עבר מאז היותי בברזיל:
300 דולר רווח בטורניר פוקר בסאו פאולו, יום שלם של גלישה עם צמרמורות התגלה בערב כחום של 39.2 מעלות, למשך 3 ימים. עיר חולות מדהימה בשם ג׳ריקאוקורה.
ריו... ריו דה ז׳אנרו , חוף קופה קאבאנה, איפנמה ו.. 83 עקיצות של בד באגס..
אח״כ להגיע לשדה תעופה בסטנד ביי, 24 שעות דיליי, לחזור לריו בלי מקום לישון ושלושה הוסטלים מלאים.. עוד לילה של סטנד ביי, ובסוף לעלות אחרון לטיסה למיאמי, אחכ דאלאס, שוב תקוע בסטנד ביי, ובסוף עולה על טיסה לשדה קטן שעתיים מסן-דייגו, משם ברכבת לעיר הכי דרומית בקליפורניה רק מיילים בודדים מטיחואנה. באהה קליפורניה...
סן דייגו- אחרי שבוטל המסע שלי במקסיקו, נותר רק למכור את האופנוע, ברווח של 100 דולר.
שייט בסנטה מוניקה- לוס אנגלס, שלושה ימים בעיר החטאים, ברים, שדרת הכוכבים והשלט המפורסם. לקנח במשחק נ.ב.א, ולהתאכזב מהקליפרס. לטוס לסן פראן, 3 הופעות חיות, לטוס לסופש נוסף בל.א. הפעם לקנח בלייקרס מפסידים לעמרי כספי, לחזור ליומיים בגשר הזהב, ו... הונלולו.
חופים, גלי ענק, לאבד ארנק, לנסות לגלוש, להתערבל ולבלוע ׳קצת׳ מים, לתפוס טרמפים למשטרה, לקבל בחזרה את הארנק עד הסנט האחרון, לטוס לאי נוסף, ריזורט מפואר על הפאסיפיק, לישון 15 מטר מהמים על הדשא עם הכוכבים, ולהתעורר לגשם זלעפות שליווה אותי עד עזיבתי את הוואי.
יומיים אחרונים בעיר האהובה עליי בארצות הברית, להרוויח 100 דולר אחרונים במשחק פוקר עם חברים.
להגיד שלום יפה, ולעלות לטיסה האחרונה לתקופה האחרונה.
אה, רגע, חבר טוב מציג את הדוקומנטרי שלו בברלינלה בעוד שבוע... מישהו מצטרף לברלין?
מבטיח הפעם לטוס לקצת פחות מחצי שנה
.
